להיות חכם או למות 

 כאשר מדברים על מוטיבציה, נוהגים לסכם את שלושת המוטיבציות האנושיות המרכזיות כ:
הרצון להרוויח,
הפחד להפסיד,
הרצון לאהוב ולהיות נאהב. 
אני רוצה להעלות ולאוורר עוד מוטיבציה אחת, שאף על פי שאפשר להכניס אותה בתוך כל אחת מן השלוש, אני חושבת שהיא עומדת בפני עצמה ברשימת מוטיבציות העל, והיא הרצון להיות חכם.
צורך זה, בודאי היה קשור בהישרדות, שכן הדבר שבו לאדם היה יתרון על שאר בעלי החיים זה מוחו. כך שככל שהיית חכם יותר סיכוי ההישרדות שלך היה גבוה יותר.בעולם המודרני ההישרדות היא מסוג אחר אך עדיין לחכמה נשאר תפקיד גדול בהישרדות המודרנית. לחכמה כוח רב לקבוע את רמת ההצלחה שלך ואיכות החיים שלך.
לפיכך, אני מוסיפה לשלוש מוטיבציות-העל עוד שתיים:
הרצון להיות חכם,
הפחד להיות טיפש.
הרבה פרדיגמות קשורות לעניין החכמה והטיפשות.
למשל:
אני חייב להוכיח שאני חכם כל הזמן, כל פעם מחדש.
אני חייב להיות תמיד צודק.
אסור להיות פראייר.
מתחת לכבודי (לחכמתי) לעשות דברים שגרתיים.
חכמתי הופכת אותי ל"יותר טוב" מאחרים.
אסור להגיד "לא יודע". יש להסתיר אי-ידיעה.
בושה לשאול שאלות כי אז יגלו שאני לא יודע.
חייב שתהייה לי דעה על כל דבר.
אסור בשום אופן שיחשבו שאני טיפש.
עדיף לא לעשות (משהו) מאשר לעשות (אותו) עם טעות
ועוד... 
חכמה מתחזקת את החשיבות העצמית שלנו. גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים.
מסירות, ערכים, נתינה - כולם חשובים, אבל רק אחרי החכמה.
מדוע? מדוע שאדם יחשוב שאם אני לא מוכיח שאני חכם (מאוד) אני לא שווה?
מפני שהחכמה נחשבת משאב מאוד בסיסי הנחוץ לא רק להישרדות אלא לכל פעולה ועשייה מוצלחת. 
אבל יש כאן מלכוד:
חכמנו אמרו: "אין חכם כבעל ניסיון". 

זה כל כך ברור שרוב הדברים החשובים בחיים, כאשר אנו עושים אותם בפעם הראשונה, אנחנו עשויים לטעות או להביא תוצאות גרועות. וזה תקף לכל תחום: שיווק ומכירות, דייטים, נגינה, לרקוד סלסה, לפתוח עסק... לוקח זמן ללמוד דברים חדשים, ולעיתים אפילו זמן רב. ישנם מעט מאוד תחומים שבהם נרגיש מייד כמו דג במים. רוב הדברים דורשים השקעה בלמידה והתנסות.אז מדוע אנחנו טורחים כל כך להסתיר את זה? להראות שהחכמה שלנו היא טבעית, באה בקלות, טבועה ב-DNA שלנו? 

רבים הם האנשים שיחיו את חייהם בבינוניות נצחית לגבי כל דבר  שהם רוצים ללמוד, רק משום שאינם רוצים להודות בפני אנשים אחרים שאינם מומחים. הם אינם יכולים להרשות לעצמם להיות "גרועים" במשהו, אפילו לא באופן זמני. גם כאשר מישהו שמבין יותר באותו עניין מנסה לתת עצה, הם הודפים אותו  ואומרים "אני יודע את זה". כלומר רוצים להעביר לו את המסר שאתה לא מחדש לי שום דבר, ואם נדמה לך שאתה יודע יותר, אז דע לך שאני לא "פחות טוב" ממך. ומתוך הפחד הזה להרגיש "נחות" הם אפילו לא מוכנים לקבל עצות והדרכה מבעל יידע וניסיון. להיות "פחות" זה משהו שהם לא יכולים לסבול. 

כמה נטל ירד מכתפיו של אדם אם יוותר על הצורך להוכיח את חכמתו. זוהי השתחררות, פתח ליצירתיות, יכולת לאוורר רעיונות מקוריים שיכולים להיחשב טיפשיים, ולהתגלות כפורצי דרך, חופש מן החשיבות העצמית ומן הצורך לתחזק אותה כל הזמן.
 
ובכלל, חכמה לא צריך להוכיח. חכמה היא משהו שישנו, כך או אחרת. משרתת אותנו בכל רגע ורגע מעצם היותה. הוכחת החכמה נובעת מעצמה. הצורך "להציגה בפומבי" נובע אך ורק מחוסר בטחון בעצם קיומה. החכמה היא אכן טבעית, אכן באה בקלות, אכן טבועה ב-DNA. אבל היא במובנה הגולמי רק פוטנציאל, זרע שיצמח לעץ עבות אך ורק באמצעות השקעה מתמדת בלמידה, חקירה והתנסות. 

עשה לעצמך טובה, הודה כאשר אתה לגמרי אידיוט במשהו. בכל מקרה אינך מרמה אף אחד. ההיפך, אנשים יעריצו את הכנות שלך ועקומת הלמידה שלך תעלה באופן דרסטי.זכור, "כל דבר ששווה לעשותו, שווה לעשותו גרוע בהתחלה" (מקור לא ידוע).